החלטה בתיק ע"א 7246/13

1.        בפני בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ת"א 57860-03-1, השופט י' גייפמן).

2.        המשיב 3, יחזקאל רמו (להלן: יחזקאל), והמשיבים 1 ו-2, בני הזוג קרקו  (להלן: קרקו), היו שותפים בארבע חברות שפעלו בתחום של שירותי קייטרינג וניהול אירועים. החברות נקלעו לקשיים פיננסיים וניהוליים, ועקב חילוקי דעות בין השותפים נחתם ביום 18.11.2003 הסכם לפירוק השותפות בארבע החברות (להלן: הסכם הפירוק).

3.        בסעיף 5.2 להסכם הפירוק נקבע כי יחזקאל ימסור לקרקו ייפוי כוח בלתי חוזר למכירת הזכויות בנכס מקרקעין ברחוב אבן גבירול בתל-אביב (להלן: הנכס), שנמצא בבעלות בנו של יחזקאל, הוא המשיב 4 (להלן: רן), וזאת "להבטחת ביצוע התחייבויות ... לפי סעיף 3.4 להסכם הפירוק". בנוסף, התחייב יחזקאל לרשום משכון לטובת קרקו על הזכויות בנכס. המשכון נרשם כאמור וניתן לקרקו ייפוי כוח בלתי חוזר למכירת הנכס.

4.        ביום 28.8.2006 מכר רן את הנכס למבקשת תמורת סך של 15,000 דולר. במבוא להסכם המכר הוצהר שעל הנכס רשום משכון לטובת קרקו. כמו כן, נקבע במבוא להסכם שמלוא התמורה תופקד בנאמנות עד להסרת המשכון ולרישום הזכויות בנכס על שמה של המבקשת.

5.        ביום 20.9.2007 הגיש רן תביעה כנגד קרקו ובה עתר להצהיר על בטלותם של המשכון וייפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן לקרקו. ביני לביני, ביום 6.12.2007 ניתן צו כינוס במסגרת הליכי פשיטת רגל כנגד רן, ומונה לנכסיו מנהל מיוחד. המנהל המיוחד הגיע להסכם עם קרקו, לפיו בכפוף לתשלום על סך של 120,000 שקל לקופת פשיטת הרגל יבוטלו ההליכים לביטול המשכון.

6.        לאחר מכן, הוכרז גם יחזקאל כפושט רגל ומונה נאמן לנכסיו (להלן: הנאמן). בשלב זה, הוגשה תביעה נוספת "להצהיר על בטלות משכון וייפוי כוח בלתי חוזר", זו הפעם על-ידי הנאמן והמבקשת - היא התביעה שבה הכריע בית המשפט קמא. בד בבד הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני למניעת כל דיספוזיציה בנכס. בית המשפט קמא נענה לבקשה ונתן צו זמני האוסר על ביצוע דיספוזיציה בנכס, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית מטעם המבקשת על סך של 60,000 שקל.

7.        בתום הדיון בתביעה, דחה אותה בית המשפט קמא בקובעו כי יחזקאל לא עמד בהתחייבויותיו מכוח הסכם הפירוק. במסגרת פסק הדין נדונו שתי שאלות מרכזיות: הראשונה - מהם החיובים שלהבטחתם נרשם המשכון? והשנייה - האם יחזקאל עמד בחיובים אלו?    בהתייחסו לשאלה הראשונה קבע בית המשפט קמא כי למרות שבסעיף 5.2 להסכם הפירוק צוין שייפוי הכוח והמשכון ניתנו להבטחת ההתחייבויות שנכללו בסעיף 3.4 להסכם, הרי שמקריאת ההסכם בכללותו עולה כי המשכון ניתן להבטחתן של התחייבויות נוספות שנכללו בו. בעניין זה, הפנה בית המשפט קמא, בין השאר, גם לסעיף 5.5 להסכם שבו צוין כי השעבודים שהוטלו על הנכס יוסרו רק לאחר קיום ההתחייבויות של יחזקאל בסעיפים 3.1 עד 3.6 להסכם הפירוק. בהתייחס לשאלה השנייה קבע בית המשפט קמא כי מחומר הראיות (ובכלל זה דבריהם של העדים)  עולה כי יחזקאל לא עמד בהתחייבויותיו על-פי הסכם הפירוק ובשל כך הוא אינו זכאי להסרת המשכון. בנוסף, בית המשפט קמא דחה את טענתו של יחזקאל לפיה נכנס לתוקף סעיף 6.7 להסכם הפירוק, המורה כי התחייבויותיו של יחזקאל תעמודנה בתוקפן כל עוד לא נכנסו כל החברות להליכי פירעון. בהקשר זה, קבע בית המשפט קמא כי חברת גוון רמו בע"מ (להלן: גוון) נמכרה על-ידי יחזקאל בניגוד להסכם השיתוף, במועד שבו היא לא הייתה חדלת פירעון, ועל כן סעיף 6.7 אינו חל ואינו משחרר את יחזקאל מהתחייבויותיו.

8.        בית המשפט קמא דחה גם את הטענה הנוספת שהועלתה במסגרת התביעה לפיה המשכון פקע לאחר תקופה של 5 שנים. בית המשפט קמא ציין כי אמנם בדו"ח הרישום של המשכון נקבע כי הוא יהיה תקף ל-5 שנים בלבד, אולם, הוא הוסיף וקבע כי קרקו פתחו בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון עוד בטרם חלפו 5 שנים ממועד רישומו. 

9.        הנאמן והמבקשת (להלן: המערערים) הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. בערעורם הם טענו כי הקביעות בפסק דינו של בית המשפט קמא אינן מנומקות דיין, וכי פסק הדין לא קיים דיון בכלל הטענות שהעלו הצדדים. באופן ספציפי יותר, טוענים המערערים כי בית המשפט קמא שגה בפרשנות שנתן להסכם הפירוק. לטענתם, לשונו של הסכם הפירוק היא מפורשת וממנה ניתן להבין שהמשכון ניתן להבטחת החיובים מכוח סעיף 3.4 להסכם הפירוק בלבד: הא - ותו לא. בנוסף, סבורים המערערים כי בית המשפט קמא שגה בכך שקבע כי יחזקאל לא קיים את חיוביו מכוח הסכם הפירוק. המערערים מציינים כי החיוב שהוטל על יחזקאל מכוחו של סעיף 3.4 להסכם הפירוק היה שיפויו של קרקו בגין כל תשלום שיוטל עליהם לפי סעיף 1.2.6.5, היינו מכוח חתימת קיבול שחתם על שיק שנעשה על-ידי אדם נוסף בשם שאול צביקה. לטענת המערערים, לא הובאה כל ראיה המעידה כי קרקו קיימו את חיוביהם מכוח סעיף 1.2.6.5 ושילמו כספים לשאול צביקה. על כן, כך נטען, לא הייתה מוטלת על יחזקאל חובה לשפות את קרקו מכוח סעיף 3.4 להסכם הפירוק. בנוסף, טוענים המערערים כי קרקו לא הוכיחו עד היום את גובה החוב של יחזקאל שבגינו לטענתם הם רשאים לממש את המשכון. לטענת המערערים, בית המשפט קמא התעלם מהעובדה שקרקו לא נקטו בהליכי הבוררות הקבועים בהסכם או בכל הליך אחר להוכחת היקף חובו של יחזקאל כלפיהם.

10.      המערערים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי סעיף 6.7 להסכם הפירוק לא נכנס לתוקפו. לטענתם, בית המשפט קמא שגה בקובעו שגוון נמכרה בניגוד להוראות הסכם הפירוק. מניות גוון הוחזקו בנאמנות אצל עו"ד קלמנסון עד לקיום התחייבויותיו של יחזקאל מכוח הסכם הפירוק. מניות אלו הועברו ליחזקאל, כך לפי הנטען, לאחר השלמת חיוביו, ועל כן המכירה נעשתה כדין.

11.      בנוסף טוענים המערערים כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי המשכון לא פקע. לשיטתם, תוקפו של המשכון הוגבל ל-5 שנים, ודי בכך כדי להצהיר על כך שאינו תקף.

12.      בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה למתן סעד זמני בערעור שיאריך את צו המניעה שניתן על-ידי בית המשפט קמא האוסר על ביצוע דיספוזיציה בנכס. בקשה זו לא הוגשה על-ידי הנאמן, אלא רק על-ידי המבקשת, שלה נמכר הנכס בכפוף למשכון. לטענת המבקשת, סיכויי הערעור שהוגש הם טובים, ובנוסף לכך גם מאזן הנוחות נוטה לטובתה מאחר שאי מתן הסעד עלול להוביל למכירת הנכס, נזק שהוא בלתי הפיך מבחינתה.

13.      קרקו מצידם סבורים כי סיכויי הערעור שהוגש הם אפסיים, בראש ובראשונה מכיוון שפסק דינו של בית המשפט קמא מתבסס על ממצאים עובדתיים ומתייחס בפירוט הן לחיובים שהוטלו על יחזקאל והן להפרתם. בנוסף, טוענים קרקו במישור העקרוני כי המבקשת היא אינה צד להסכם הפירוק, ולכן אין ביכולתה להעלות טענות בנוגע לתוקפו של המשכון.

14.      בנוגע למאזן הנוחות טוענים קרקו כי אף הוא נוטה לטובתם. לטענתם, מבחינתה של המבקש הנכס הוא נכס "מסחרי", שהיא אינה עושה בו שימוש, אלא רק  משכירה אותו, ולכן האינטרס שלה בו הוא כלכלי גרידא. אם תזכה המבקשת בערעור שהגישה ניתן יהיה לפצותה על נזקיה. לעומת זאת, מוסיפים וטוענים קרקו, כי אי מימוש הנכס בתקופה הקרובה יגרום להם לנזקים משמעותיים. קרקו מטעימים כי שווי הנדל"ן בעיר תל-אביב נמצא בשיאו, ועל כן יש להם אינטרס משמעותי במכירה בזמן הקרוב, קודם לירידה הצפויה, לטענתם, במחירים.

15.      קרקו מוסיפים וטוענים כי יש לדחות את הבקשה גם בשל חוסר תום לבה של המבקשת ואי-ניקיון הכפיים שבהתנהלותה. קרקו מציינים כי המבקשת לא פרשה בפני בית המשפט את התמונה העובדתית המלאה הנוגעת לבקשה. לטענתם, בבקשה לא צוין כי עוד לפני עריכת הסכם המכר בין רן למבקשת, קרקו הגישו כנגד יחזקאל ורן תביעה כספית על סך של 500,000 שקל. במסגרת תביעה זו הם ביקשו לממש את הנכס. לטענתם של קרקו, תביעה זו היא שעמדה בבסיס מכירתו של הנכס למבקשת. בנוסף, טוענים קרקו כי רן ידע עוד בטרם מכירת הנכס כי הוא עתיד להיות חדל פרעון. על כן, לשיטתם של קרקו מכירת הנכס - ועוד במחיר הנמוך ששולם עבורו - לא היתה אלא הברחת נכסים.

16.      לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובשאר המסמכים שהונחו בפני, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. כידוע, שני שיקולים מצטברים חולשים על בקשה למתן  סעד זמני בערעור: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. בענייננו, אני סבורה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת. אכן, בבקשה למתן סעד זמני המכוונת לכך שלא ייעשו פעולות בנכס מקרקעין - להבדיל מבקשה הנסבה על קיומו של חיוב כספי - נוטה לעיתים הכף לעבר היענות לבקשה במקרים שבהם אי מתן הסעד עלול להביא לתוצאות בלתי  הפיכות. יחד עם זאת, במקרים שבהם נכס המקרקעין משמש לצרכי מסחר או השקעה, להבדיל מאשר למגורים, הנחת המוצא היא שהנזק שעלול להיגרם אם יעשה שינוי במצבו של הנכס שקול לנזק כספי הניתן לכימות ופיצוי (ראו: ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, פסקה  14(7.4.2013), וההפניות שם; רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ, פסקה 15(א) (3.7.2013)). במקרה שבפנינו האינטרס של המבקשת בנכס הוא אינטרס כלכלי שיהיה ניתן לפיצוי אם יתקבל הערעור שהגישה, ובשל כך מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה. על כך ניתן להוסיף כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת גם בשל כך שבעת הזו אין לה זכויות "עצמאיות" בנכס. למעשה, זכויותיה של המבקשת בנכס כפופות לזכויותיו של רן ולמשכון שהוטל על הנכס (בשים לב לכך שבהסכם המכר בין המבקשת לרן נקבע כי התמורה בגין הנכס תשולם לרן רק לאחר הסרת המשכון ורישום הזכויות בנכס על שמה של המבקשת). משהגעתי למסקנה זו איני נדרשת לשאלת סיכויי הערעור. עם זאת, אציין כי על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות המשוכה העומדת בפני המבקשת אינה מן הנמוכות בהתחשב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא.

17.        נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים 1 ו-2, בני הזוג קרקו, בסך של 7,500 שקל.

           ניתנה היום, י"א בכסלו התשע"ד (14.11.2013).